פוסטים

בדימיון

ביום שישי הקרוב (1/12/06) יש מסיבת פתיחה לסטודיו החדש של "בדימיון". מפעל (במשמעות: מעשה) התיקים של אלעד רפפורט ולימור טל. הזדמנות טובה לבוא ולהציץ על יוזמה קטנה שהתחילה בבית ב- 98', גדלה והתפתחה ועברה לאחרונה לסטודיו חדש בקיבוץ כפר גליקסון.

לימור, רקדנית בוטו ומעצבת תלבושות, מסרה באיזשהו שלב את השרביט לאלעד ונשארה בסטודיו הביתי שלהם באביאל, שהוא אסוציאטיבי ומרופד בבדים כמו קן צבעוני או שמלה עם המון שכבות. היא ממשיכה לעצב בו תלבושות (גאוניות, אם יורשה לי) למחול ולתיאטרון.

אלעד בשוונג לקראת הפתיחה. כשאני קופצת לבקר הוא בדיוק בונה דלת חדשה עם תומר, הנגר מהחצי השני של ההאנגר. אנחנו מפטפטים על ענייני קומבינטוריקה עדינה והעיניים נמשכות לתיקים. כל אחד מפתיע. יש אחד מונוכרומטי מבחוץ ושכשפותחים אותו פורץ לעיניים שדה פרחוני, מצטנע בביטנה. אלעד מלווה את הסיור ומדי פעם מעיר: "התיק הזה הוא חלק משלישיה", או – "זה נועה, זה טאץ' לגמרי של נועה" (נועה עובדת עם אלעד בסטודיו וחוץ מזה היא גם מוזיקאית, זמרת ומעצבת מוכשרת כשלעצמה). לאט לאט אני מתחילה לראות בעצמי כל תיק כאקזמפלר.

זה לוקח איזה רגע לקלוט את ההומור של התיק ההוא, או את הרצינות של ההוא, כי העין כל כך מורגלת בתיקים תעשייתיים שעכשיו נראים לי כמו ג'אנק פוד. "למרות שהעסק גדל כל תיק מושקע, נשמה בכל דבר. וזה עדיין מיוצר בארץ, לא בפס ייצור סיני ולא נתפר בעזה. הבדים באים מאיטליה, מצאתי גליל של פרחים – עשינו, נגמר, אפילו אם תרצי להזמין אז אין. זה הפילוסופיה, עובדים עם מה שיש, כמו שף. בכל תיק או מקסימום שלושה יש שילוב חד פעמי של החומרים ושל הדיבור ביניהם. הרבה פעמים קורה שאנשים מגיבים אליהם כמו למץ' האולטימטיבי, כמו הנעל של סינדרלה? רק בתיק".

כמו בהתאהבות, אני מזהה את התיק שלי בשניה: אדום קטן כמו סוכריה מלבנית, בפנים כיס פירחוני, רצועת בד חומה וריצ'רץ' סודי. מכושפת אני מרימה אותו ועונדת. הוא כל כך מקסים אבל קטן, מה כבר אפשר להכניס בו? אלעד כמו קורא מחשבות אומר: "יש אנשיםשזה התיק שלהם. הוא אמנם נראה קטן אבל יש בו מקום להכל והוא מכריח אותך לתמצת. ונכנס בו יותר ממה שנראה". זה נכון. נכנס שם ארנק, מצלמה, טלפון, פנקס ועט, סיגריות ומצית, ומפתחות (ואפילו תחבושת). הוא שלי!

בגלל שהשער החדש מזמין להיכנס אני פוסעת לאט פנימה, פונה ימינה ומתחילה ללכת נגד כיוון השעון. על האיצטבות מסודרות קופסאות וסלסלות עם בדים, מקולטגות בשמות כמו "מאמאתיק צד", "באבא קדימה" ועוד צירופי מילים מקודדות, כתובות באהבה בטוש על בד. זה כמו לגו, מזמין בנייה של קוביות בד רכות, צבעוניות, שאפשר להשתמש בהן כבית נייד. מעל השולחן מנורות דלעת מקסימות. "את שמה לב שיש פה מסלול, כן?" אלעד אומר. "ואת הולכת בו הפוך".

טיילתי את האונה הימנית והגעתי לאמצע. למרגלות שולחן הגזירה יש ערמת תקליטים ישנים. בוא נראה מה יש שם! אלעד מניח על השולחן את האוצרות – הנה וולווט אנדרגראונד ואלאן פרסונס פרוג'קט וקייט בוש, וביטלסים, ובוב דילן ולו ריד, ורגע עם דודלי, והנה התקליט שאני שומעת כל שנה בספטמבר, ודירה להשכיר, וכל תקליט מציף לנו זכרונות של ילדים שישבו שעות ושמעו תקליטים.בגרביים בחורף עם האוזניות השחורות המרופדות (שהיה עליהם ניחוח קל של אפטרשייב "ברוט") בחדר למטה מול החלון, אחר צהריים בחורף אור יפה עד שנהיה קריר ואני מתעוררת.

והנה התקליט של גזוז! עם השיר על החללית!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *